אור פשוט

הסכמות ומכתבי ברכה

הגאון הרב רבי יוחאי ימיני

הגאון הרב רבי דוב ליאור

מכתב ברכה

בא אלי הר׳ איל מחבר הספר אור פשוט שעוסק בספרי האר״י ז״ל בנושאים הקשורים לפנימיות התורה לבאר שרש מזור ללמד ולהעמיק בנושאים האלה שלא רבים זכאים לכך.

וסיפרו של המחבר יוכל להיות לעזר לכל מי שחש שהוא צמא לדבר השם בפנימיות התורה.

ישר כוחו של הרב המחבר ולתועלת הרבים. וישר כוחו גם וביחוד לזכות את הרבים בתחום הזה.

החותם לכבוד התורה
דב ליאור

הגאון הרב רבי דניאל סטבסקי

הקדמה לחלק א׳

כהקדמה כללית נוספת וכן כהקדמה לחלק זה בפרט, נביא כאן את פירוש ה׳אור פשוט׳ להקדמת ׳בעל הסולם׳ ב׳הסתכלות פנימית׳ חלק א׳, הנמצאת בסוף חלק א׳:

ישנו קושי עמוק לתאר בשפה האנושית עניינים רוחניים עילאיים שאינם כפופים לזמן, למקום או לדמיון. הרי השפה שלנו מבוססת על המציאות שלנו – מציאות של זמן, מקום וחמשת החושים, ולכן לא מובן איך ניתן לבטא באמצעות השפה שלנו עניינים רוחניים עילאיים שאינם פועלים תחת כללים אלו.

למשל, מובנה של המילה ׳אור׳ בשפת הדיבור שלנו יכול להיות: א. אור פיזי, כגון אור השמש. ב. הרגשה של נחת רוח ואושר. אבל בשפת הקבלה, המובן של ׳אור׳ הוא חיות ושפע. כאשר עוסקים ב׳אור אין סוף׳ המשמעות היא אור חיות ושפע אין סופיים. ברור שאם נבטא בשפה שלנו עניין כזה, במקרה הטוב – העניין לא יהיה מובן, ובמקרה הגרוע נוכל לגרום לטעויות חמורות ונפספס את כל המשמעות.

כדי לפתור בעיה זו בחרו חכמי הקבלה את שפת הענפים – לכל דבר בעולם הזה יש שורש בעולמות הרוחניים שמעליו. ולכן כל דבר שאנו מתארים בשפה שלנו, שהיא תלויה בזמן ובמקום כאמור, הוא רק ענף של שורש בעולמות הרוחניים.

כל מושג בשפת הקבלה – שפת הענפים – מצביע על השורש שלו בעולמות העליונים. ולכן, כשמוצאים בשפת הקבלה ביטויים לא מובנים, יש להעמיק בהם ולהבין את הסיבה שהובילה את חכמי הקבלה לבחור בהם כדי לתאר את אותו הענף.

מכיוון שתורת הקבלה מקושרת ומסובבת מראשה ועד סופה בצורה מאוד הדוקה ומדויקת, לא ניתן להחליף כינויים או ביטויים מסוימים בשפת הענפים בביטויים אחרים. במהלך הלימוד יש להיצמד למונחים המופיעים בספר כדי לא לפגוע בדיוק הרב הנדרש כדי לתאר את השתלשלות העולמות.

מי שלא מכיר את שפת הענפים, לא יוכל להבין מהו השורש של כל ענף, וממילא יגיע להבנות רחוקות מהאמת. הדרך להכיר את השפה היא על ידי חכמים שמכירים היטב את השפה. מטרת ספר זה היא לבאר את שפת הענפים של האר"י ז"ל בשפה מובנת ומוכרת לנו, על מנת שכל לומד מתחיל יוכל להבין את משמעותם הרוחנית של הדברים ללא טעויות וללא סכנת הגשמה.

מבנה חלק א׳

חלק א׳ עוסק בראשית סדר ההשתלשלות ומבאר את מהות הצמצום הראשון – מדוע נגרם, כיצד התרחש ומה היו תוצאותיו.

פרק א׳ עוסק במצב שלפני הצמצום, בסיבת הבריאה, בצמצום עצמו ובמצב שלאחר הצמצום.

פרק ב׳ ממשיך לעסוק במצב שלאחר הצמצום ומתמקד באור הקו שנוגע בראשו באין סוף ומתפשט לעולמות שבמקום החלל שנוצר בצמצום.

פרק א׳ - מבאר ענין הצמצום הא׳ שנצטמצם אור אין סוף ברוך הוא בכדי להאציל הנאצלים ולברוא הנבראים

תורת הקבלה עוסקת במציאות הרוחנית הנצחית שאינה כפופה לזמן ולמקום, ולכן אין בה שינוי במובן המוכר לנו. כל שינוי וחידוש שאנו לומדים בסדר השתלשלות העולמות הוא רק תוספת על מה שהיה, בעוד הצורה הרוחנית הראשונה נשארת שלמה וקבועה כשהייתה.

מכיוון שאנו חיים בעולם גשמי המוגבל בזמן ובמקום, אנו תופסים כל שינוי כשינוי בחפצים, בסביבה ובאנשים עצמם, אך ברוחני השינוי הוא רק רובד נוסף לצורה הקודמת, מכיוון שהצורה הקודמת לעולם במקומה עומדת ובה אין שום שינוי.

הלימוד מתבצע במקום שיש בו זמן ומקום, וממילא על הלומד מוטלת האחריות להבין שכל המושגים שבהם אנו משתמשים הם רק משלים לעניין רוחני. אלו הם ענפים המצביעים על השורש הרוחני שמופשט מכל גשמיות, והנמשל לעיתים תכופות רחוק מהמשמעות שאנו נותנים למושגים.

ובאותו עניין, הרוחני הוא נצחי ולפיכך אין בו זמן. אין ברובד הרוחני לפני או אחרי, כי הרוחני היה, הווה ויהיה קיים תמיד. כשאנו משתמשים במושגי זמן ארציים, כגון ׳טרם׳, ׳לפני׳ או ׳אחרי׳, המשמעות בלשון תורת הקבלה אינה קשורה בזמן אלא בסיבה, כלומר, מה גרם וסובב את מה, מהי הסיבה למה. למשל: כשדבר גורם לדבר, בתורת הקבלה נאמר שהגורם היה בטרם הנגרם, והנגרם היה לאחר הגורם, ומכיוון שמדובר ברוחניים, שניהם נצחיים בזמן.

סדר ההשתלשלות מתחיל בתיאור המצב הראשוני, לפני בריאת כל העולמות הרוחניים והגשמיים, המצב הבסיסי של המציאות שממנו הכול נבע:
א) דע כי טרם דבר כלשהו השתלשל, לפני שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, הדבר היחיד שהיה הוא האור עליון – הנקרא מחשבת הבריאה . וכן הוא נקרא אור אין סוף. אור אין סוף כולל בתוכו את הכול: כל מה שהיה, כל מה שקיים וכל מה שעתיד להיות במציאות הרוחנית והגשמית – בצורה שלמה ומתוקנת. אור אין סוף הוא השפע האלוקי עצמו, אך בו בזמן כלול בו גם רצון אין סופי לקבל את אותו שפע. תורת הקבלה עוסקת בשלבים שהשתלשלו מהאור אין סוף והלאה, אך היא אינה עוסקת בעצמותו יתברך, כי אין לנו שום השגה והבנה בעצמותו.

מהו אם כן ההבדל בין אור אין סוף לעצמות הבורא? הבורא כולו שפע ונתינה ולא שייך בו כלל מושג הקבלה . הוא שלם, ולכן אין לו מה לקבל ואין לו ממי לקבל . לעומת זאת, האור העליון שהתפשט מהבורא כולל בתוכו גם את השפע עצמו וגם את הרצון לקבל את השפע.

האור העליון שלפני הצמצום הוא אור פשוט (1) מלשון התפשטות, אור שמתפשט להשפיע לנבראים. כשאור מתפשט הוא מתעבה תוך כדי ההתפשטות כדי שיוכל להשפיע, כפי שנראה בהמשך . אולם האור נמצא במנוחה מוחלטת ולא היה, הווה או יהיה בו שום שינוי. כשאנו מדברים כאן על התפשטות האור העליון הכוונה היא שמנקודת מבטם של הנבראים נראה שהאור התפשט. (2) זהו אור פשוט כי אין בו מורכבות – הכול אחיד ושווה בו, ואין בו מדרגות של גדול וקטן, זך ועב .

כל המציאות כולה – מה שהיה, מה שיש ומה שיהיה – כבר כלול באור אין סוף, עוד לפני התהוות המציאות בפועל, כי באור אין סוף כאמור לא יהיה שינוי. באור אין סוף הנבראים כבר שלמים ומתוקנים, כי אין שם שום חיסרון. כל מה שקרה, קורה ויקרה להם כבר נמצא שם. זוהי מחשבת הבריאה בשלמותה .

כשאנו מגשימים את הפוטנציאל שלנו בעולם הזה אנו רק מגשימים בפועל את האפשרות שהייתה גנוזה באור אין סוף. כשאנו עושים מעשה טוב, אנו מוציאים מן הכוח אל הפועל את מה שכבר היה באור אין סוף.

לאחר הצמצום המציאות מתפצלת לשני רבדים: (1) המציאות השלמה והמלאה כפי שהיא באור אין סוף – ללא חיסרון, כאב או שינוי – שבה הכול שלם ומתוקן. (2) המציאות החסרה שהתחדשה והשתלשלה מהצמצום, הכוללת חמישה עולמות: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. בעולמות אלו – ככל שיורדים השפע הולך ומתמעט וההסתר הולך וגובר.

העולם שאנחנו מכירים – עם האתגרים והחסרונות – הוא תוצאה של שני רבדים השזורים זה בזה: מצד אחד ישנה שלמות מלאה כפי שהייתה באור אין סוף לפני הצמצום, ובה כל הנבראים מחוברים באופן מלא לשורש שלם וניצחי. ומצד שני ישנו רובד של צמצום והסתלקות הגורם לכל החסרונות שאנו חווים . הפער האין סופי בין המקום שממנו יצאה המציאות ובין המקום הנוכחי שלה מוליד השתוקקות עצומה למציאות שקדמה לצמצום .

לפני השתלשלות העולמות – לפני הצמצום – היה אור אין סוף ממלא את כל המציאות שהייתה בעבר, שהווה כעת, ושתהיה בעתיד עם כל אין סוף האפשרויות הגלומות בה, כי הבריאה כולה כלולה בה בשלמות. ולא היה שום מקום פנוי – והרי לא מדובר ב״מקום״ גשמי? המשמעות הרוחנית של המונח ״מקום פנוי״ היא חיסרון שאפשר לתקן.

בדומה לשני אנשים בעלי גוף זהה, לאחד מהם יש מקום פנוי לאכול כמות מסוימת ולאחר יש מקום לאכול כמות כפולה של אוכל. ולמרות שהגודל הפיזי של איברי העיכול שלהם זהה, ההבדל בהרגשת החיסרון ביניהם נובע מכך שלכל אחד תשוקה וחשק שונים לאוכל. וככל שהחיסרון חזק יותר, כך יש ״יותר מקום פנוי״. כך גם ברוחניות: כגודל החיסרון – גודל המקום הפנוי. לפני הצמצום לא היה שום מקום פנוי, כי לא היה שום חיסרון שניתן למלא. הכול היה מלא ומתוקן באור אין סוף.

שתי בחינות של אור קיימות במציאות: (1) אור חכמה – עצם החיים. האור שמחיה את כל המציאות. הנוכחות האלוקית שמעניקה קיום לנבראים. (2) אור חסדים – אור החסדים לא מגיע אל הנברא "באופן אוטומטי" כמו אור החכמה. הוא מגיע מתוך בחירה פנימית, מתוך רצון של הנברא להיות דומה לבורא – כשהנברא רוצה להשפיע ולתת. כשהנברא מתעורר ורוצה לדבוק בבורא, הוא מקבל אור חסדים. בניגוד לאור חכמה המגיע ישירות מהאין סוף, אור חסדים, שמקורו אמנם מלמעלה, מתעורר על הנבראים כתוצאה ממעשיהם. ויש לשאול כאן: הרי האור הוא אחד, אז איך יש בו אור חכמה ואור חסדים? אלא שהנבראים יכולים לקבל את האור בשתי צורות: (1) עצם קיום הנבראים הוא הקבלה של אור החכמה. (2) רק כאשר הנאצל מתעורר ושואף לדבוק במאציל, אזי הוא מקבל אור חסדים. במצב זה מלביש הנאצל את אור החכמה – את עצם החיים שלו – בלבוש של אור חסדים.

האם יכול להיות אור חכמה בלי אור חסדים? כן. ניתן לקבל רק אור חכמה ללא אור חסדים. כלומר, ליהנות ולחוות את החיים ללא נתינה וללא דבקות בבורא. אך קבלת אור חכמה באופן זה ריקה. במצב זה השפע ללא משמעות, ההנאה ללא סיפוק והחיים ללא חיבור פנימי. קבלת השפע בצורת הגבוהה ביותר מתאפשרת רק כאשר החיים עצמם מחוברים לנתינה ולחסד.

הסיבה לכך היא עקרון ההשתוות : עיקרון רוחני זה קובע שאור לא ישכון בכלי שאינו שווה לו בדרגתו. מכיוון שאור אין סוף הוא כולו נתינה, השפעה ואהבה – על מנת שהוא ייכנס לכלי, הכלי מוכרח להתאים לאור. אם הכלי מלא רק ברצון לקבל – רצון גס ואנוכי – הוא פשוט לא יכול להכיל את האור בצורה שלמה, כפי שאי אפשר להחזיק מים זכים וטהורים בכלי חלוד, מלוכלך ומחורר. אבל כשהכלי מלא באור חסדים כתוצאה מרצונו להשפיע ולתת – להיות דומה למאציל – הכלי נעשה שווה בצורתו לאור אין סוף, ועל ידי כך הוא מאפשר הידבקות וחיבור אמיתי לאור אין סוף. לאחר הצמצום , קבלה על מנת לקבל של אור חכמה הופכת לגסה ונמוכה. יש לנו רצון עז למלא את עצמנו, אבל בלי יכולת להרגיש באמת מלאים. זוהי תוצאה טבעית ופשוטה של חוסר ההתאמה בין הכלי לאור. והחוויות הללו מוכרות לכולנו: חוסר שובע, בושה, הרגשת חוסר ערך, חוסר מנוחה, איבוד טעם והתמכרויות. כי השפע האמיתי, העמוק, המלא – לא מגיע רק מעצם החיים עצמם, אלא מהכוונה שמאחוריהם. וכשהכוונה בקבלה היא הדבקות, ההשפעה והנתינה – אפילו קיום פשוט של החיים הופך לאור אינסופי.

האם יכול להיות אור חסדים בלי אור חכמה? כלומר, השתוקקות לבורא ללא עצם החיים? כן. המצב הזה הוא בבחינת אויר ריקני. האוויר הזה משתוקק שאור החכמה, החיים, יחזור וימלא אותו שוב. הוא זוכר את החיות שהייתה בו ורוצה אותה בחזרה. המצב הזה נוצר אחרי הצמצום, כשאור חכמה היה בנאצל והסתלק ממנו. האוויר נעשה ריקני מאור החכמה. לפני הצמצום, לא היה אוויר כזה במציאות – לא היו כלים ללא אור – כי אור אין סוף מילא את הכול בשלמות ולא היה שום חיסרון.

מהו ה״חומר״ של הכלי הרוחני? ה״חומר״ שממנו מורכב כלי רוחני הוא הרצון לקבל שפע. כל דבר אחר שקיים בנאצל הוא השפע שממלא את הרצון. הרצון עצמו מוגדר כמעין חלל ריק, מקום שאין בו שפע, ולכן הוא פועל כדי להחזיר את השפע לתוך החלל – כלומר, לממש את ההשתוקקות שבתוכו.

זו נקודת מפתח עמוקה ויסודית להבנה: החומר שממנו מורכב הכול הוא הרצון לקבל, לא מילוי הרצון עצמו – אלא עצם הרצון למילוי הוא מהות החומר הרוחני.

לכן המציאות שלאחר הצמצום מתחלקת לשניים: (1) רצון שלא התמלא – השתוקקות, (2) רצון שהתמלא. כל מציאות, בכל רובד – עליון או תחתון – היא וריאציה על שני המצבים הללו. כל שינוי, כל תנועה, כל חוויה נובעים מהשילוב של חוסר ומילוי ומהמעבר ביניהם, בין ריק למלא, בין רצון למימושו.

מה קובע את גודל הכלי הרוחני? הרצון – שהוא מהות החומר הרוחני – הוא המדד שקובע את גדלותו של הנאצל. ככל שההשתוקקות גדולה ועצומה יותר, כך הכלי גדול יותר. מדוע? משום שגם לאחר הצמצום השפע זורם באופן אינסופי וללא הגבלה. אין שום מגבלה מצד האור – מי שמציב את הגבול הוא הכלי עצמו, כלומר הרצון . ככל שהרצון קטן יותר כך השפע שמתקבל יהיה מוגבל, ולהפך.

עם זאת, חשוב להבין עיקרון מהותי: האור אין סוף אינו כופה על הנאצל לקבל למעלה מכוחותיו, כי אין כפייה ברוחני . כל קבלה נעשית לפי מידת הכלי, לפי ההסכמה הפנימית של הנאצל, ומתוך התאמה מלאה בין האור לנאצל.

לפני הצמצום, כל הרצון לקבל היה מלא לחלוטין בשפע בצורה אינסופית. אבל לאחר הצמצום, וכפי שיתברר בהמשך, הרצון לקבל מתמלא בשפע רק כאשר הוא הופך לשווה לאור בצורתו וברצונו . במילים אחרות: רק כאשר הרצון לקבל עובר מהפך ונהיה רצון להשפיע – אז נוצרת ההשתוות במהות בין הכלי לאור, והוא נעשה ראוי לשפע הרוחני.

נלמד באותיות הבאות שתהליך הפיכת האור לכלים מתרחש בארבעה שלבים יסודיים. אלו הם שלבים שבהם מתגלה בהדרגה הרצון – מהמצב הראשוני של רצון להשפיע, ועד להופעתו המלאה של רצון עצום לקבל את השפע. רק בשלב הרביעי והאחרון ישנו הרצון הגדול ביותר לקבל בצורה מושלמת, וכפי שנראה בהמשך, דווקא בנקודה שבה הרצון הגיע לשיאו – התרחש הצמצום.

אם כן, לפני הצמצום הכול היה מלא באור אין סוף ולא היה מקום פנוי וחלל, לא היה רצון ללא מילוי מושלם, אלא היה הכול ממולא ומושלם כך שאין לתחתונים מה להוסיף עליו מן אור אין סוף פשוט ההוא, באור לא היו דרגות של וזַכּוּת ועוביות , הכול שווה בו. וכפי שהסברנו , משמעות המונח ׳אור פשוט׳ הוא אור שאין בו מדרגות שונות.

ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף, נסביר בהמשך את המושגים ׳ראש׳ ו׳סוף׳, אלא הכול היה אור אחד פשוט ללא הבדלי מדרגות. הכול מלא באור אין סוף, בניגוד למצב שלאחר הצמצום, שבו נוצרו מדרגות של עוביות באור. שווה בהשוואה אחת כל מה שיש באור אין סוף הוא באותה דרגה של זַכּוּת. אין שם רוחני זך יותר או עבה יותר.

אם אין לנו השגה באור אין סוף, איך אנחנו מכנים אותו בשם זה, הרי השם מעיד על השגה והבנה באור עצמו? מהות השם אין סוף אינה מלמדת אותנו שאין לנו השגה בו, כי אילו זאת הייתה משמעות השם, שמו היה: ׳הבלתי מושג׳, במובן שאינו מובן ומושג. השם ׳אין סוף׳ מלמד אותנו את ההבדל המהותי שבין אור אין סוף ובין כל העולמות שנוצרו ממנו לאחר הצמצום: לפני הצמצום לא היה סוף. אור אין סוף הקיף ומילא את הכול בצורה אין סופית ללא גבול. מציאות ללא חלל פנוי. הכול מלא באור אחד פשוט ללא מדרגות. לאחר הצמצום נוצר הסוף, נעשה מקום פנוי ונעשה סוף לאור, נעשה גבול. מתוך הסוף הזה התחילו להתחדש כל העולמות. בכל פעם ששלב הסתיים התחיל שלב חדש, ולכן התחדשו ההוויות והגיעו לידי מימוש הפוטנציאל שלהן שהיה טמון באור אין סוף.

כלומר, העולמות החלו להשתלשל מתוך הצמצום, מתוך זה שנעשה סוף. כל הארה ופרצוף הגיעו לידי סופם ויצרו את השלב הבא, והוא הנקרא אור אין סוף ללמדנו שלפני הצמצום אין כלל סוף.

אור פשוט: הסברים נוספים לחומר שממנו מורכבים העולמות

הסברנו את האות א׳ לפי ׳בעל הסולם׳. לשיטתו, החומר שממנו מורכבים כל העולמות הוא הרצון לקבל, שמגיע מרצון הבורא להשפיע. נסקור כאן הסברים נוספים בעניין זה. לפי כל ההסברים, המציאות שלפני בריאת העולמות הייתה ידיעת הבורא את הכול. הידיעה הזו מחיה ומקיימת את כל העולמות ללא הבדלים וסוף.

אך בצמצום נוצר חלל פנוי – לא במובן הגשמי של מקום, אלא במובן של יֵשוּת עצמית הניתנת להגדרה בצורות שונות:

לפי ׳בעל התניא׳ – מהות חומר הנבראים היא היֵשוּת . לפי ה׳פתחי שערים׳ – מהות חומר הנבראים היא הסופיות והגבול שבהם. לפי ׳בעל הסולם׳ – מהות חומר הנבראים היא הרצון לקבל. לפי ה׳אור יושר׳ – מהות חומר הנבראים היא יכולת הבחירה החופשית. לפי ה׳אור פשוט׳ – מהות חומר הנבראים הוא היכולת להיות מודע .

השוואת גישות לחומר הנבראים

	בעל התניא	פתחי שערים	בעל הסולם	אור יושר	אור פשוט
אור אין סוף	אַין	אין סוף	רצון להשפיע	ידיעת הבורא הכול	מודעות מקיפה כול
כלים-נאצלים	יֵשוּת	סוף	רצון לקבל	בחירה חופשית	מודעות עצמית

כל השיטות מסכימות שהנבראים מהווים קיום נבדל שמקורו בחלל שנוצר לאחר הצמצום. הקיום העצמאי אינו נפרד לחלוטין מאור אין סוף. הוא מחובר לשורשו, ובו בזמן מרגיש את עצמו כקיום נבדל. כל שיטה מגדירה באופן שונה את ״מהות החומר הרוחני״ שממנו מורכבים הנבראים. כל שיטה מדגישה היבט אחר של המציאות, אך כולן שזורות זו בזו בכל פעולה שאנו עושים.

באמצעות שיטות אלו נפרשת תמונה רב ממדית של בריאת העולמות: כפי שנראה בהמשך, השתלשלות האור העליון הולידה את היֵשוּת – הסוף – הרצון לקבל – הבחירה החופשית – המודעות העצמית – המרכיבים את העולם ואת האדם, כדרך לתיקון מתוך דבקות והשוואת הצורה.

אור פשוט: ביאור דברי האר״י ז״ל באות א׳ על דרך המודעות העצמית

בביאור זה אנו מציעים נקודת מבט שונה משיטתו של בעל הסולם: במקום להסביר את המציאות במונחים של רצון להשפיע אל מול רצון לקבל, אנו מתבוננים בה דרך היחס שבין מודעות הבורא המקיימת את המציאות לבין המודעות העצמית של הנברא.